פחד מנשים בטנק: האיום ההלכתי שפוגע בביטחון המדינה

בעיצומה של מלחמה, 12 ראשי ישיבות מסמנים קו אדום חדש: או הלכה או שריון. הגיע הזמן שהמדינה תציב קו אדום משלה.

איום הרבנים על חיל השריון הוא סרבנות מסוכנת.

בזמן שצה"ל מתוח עד קצה הגבול, נלחם בכמה חזיתות ומתמודד עם משבר כוח אדם חסר תקדים, יש מי שבוחרים להציב למדינה ולקודש הקודשים שלה, צבא העם, תנאים פוליטיים והלכתיים.

המכתב החריף שעליו חתמו 12 ראשי ישיבות הסדר, המודיעים כי יאסרו על תלמידיהם להתגייס לחיל השריון בעקבות הפיילוט לשילוב לוחמות בטנקים, אינו רק פסק הלכה מנותק; זוהי הצהרה רשמית על סרבנות מאורגנת, פגיעה חמורה בממלכתיות, ואיום ישיר על ביטחון המדינה.

העובדות ברורות: בעקבות פסיקת בג"ץ והחלטת מערכת הביטחון, צה"ל נערך להוציא לפועל את הפיילוט לשילוב לוחמות בשריון המתמרן (שנדחה לנובמבר 2026). הצעד הזה אינו "גחמה מגדרית", אלא צורך מבצעי חיוני שהוכח פעם אחר פעם בשדה הקרב. נשים לוחמות הגנו על יישובים, הפעילו טנקים בגבורה עילאית והוכיחו כי בשעת מבחן, המקצועיות והדבקות במשימה הן המדד היחיד שקובע.

אולם, עבור קבוצת רבנים מהציונות הדתית, בהם דמויות משפיעות כמו הרב אליקים לבנון, הרב חגי לונדין והרב דוד פנדל, השוויון והצורך המבצעי נסוגים מפני מה שהם מכנים "פגיעה רוחנית ומעשית ביכולת הלחימה". בקביעה נחרצת כי השירות בשריון "אסור על פי ההלכה", הם הלכה למעשה מפקיעים את הסמכות הפיקודית מידי המטה הכללי ומעבירים אותה לידי בית המדרש המגזרי.

הסכנה הטמונה במהלך זה כפולה ומכופלת.

ראשית, מדובר באיום ישיר על הלכידות הצבאית. צה"ל אינו תוכנית כבקשתך. לא ייתכן שמגזר אחד יחליט לאילו חילות תלמידיו יתגייסו ובאילו תפקידים הם יסרבו לשרת, רק משום שהמדיניות הצבאית אינה עולה בקנה אחד עם השקפת עולמם השמרנית. אם נכשיר סרבנות או התניה של שירות בחיל השריון, מה ימנע מחר מקבוצות אחרות להציב תנאים דומים בחילות האוויר, המודיעין או הים? מודל "צבא העם" יקרוס ובמקומו נקבל פסיפס של מיליציות מגזריות שלכל אחת מהן תנאים משלה.

שנית, הטיעון בדבר "עירוב מינים" חוטא לאמת ומייצר מצג שווא מכוון. צה"ל פועל תחת פקודת השירות המשותף ומובן מאליו שהשילוב המתוכנן ייעשה תוך שמירה על כללי הפקודה ולא בצוותי טנקים מעורבים פיזית של בנים ובנות יחד בתוך חלל סגור, כפי שמנסים לעיתים לצייר.

הקמפיין האגרסיבי נגד שירות נשים, בעיצומה של מלחמה, לא רק פוגע במוטיבציה של נשים צעירות ומוכשרות לתרום למדינה, אלא גם פוגע בלגיטימציה של הלוחמות שכבר מחרפות את נפשן בחזית.

מעבר למצג השווא העובדתי, הקמפיין הזה חושף עיוות מוסרי ותפיסתי עמוק עוד יותר. במקום לראות בנשים לוחמות מקצועיות, בעלות תושייה, גבורה ויכולות מבצעיות מוכחות שהן נכס אסטרטגי לביטחון המדינה - השיח הרבני הקיצוני בוחר לצמצם אותן לכדי "איום רוחני" המבוסס על מגדרן בלבד. זוהי החפצה מובהקת, המנמיכה נשים משמעותיות ומשפיעות במערך הלוחם למעמד של אובייקט מיני, שכל עצם נוכחותו במרחב הצבאי נתפסת אך ורק דרך הפריזמה של יצרים ופיתוי.

במקום להעריך את התרומה הקריטית של חצי מהאוכלוסייה בשעתה הקשה של המדינה, תפיסה שמרנית זו בוחרת להחזיר את הגלגל לאחור, למחוק את הישגיהן של הלוחמות, ולייצר סביבן דמוניזציה שמקטלגת אותן כהסחת דעת פגומה ולא כשותפות שוות זכויות וחובות להגנת המולדת.

הציונות הדתית תרמה ותורמת באופן בלתי רגיל לחוסנו של צה"ל, ובניה ובנותיה נמצאים בחזית הלחימה ומשלמים מחיר כבד מאוד. דווקא בשל כך, הניסיון של ראשי הישיבות להשתמש בכוחם האלקטורלי והצבאי כקלף מיקוח נגד החלטות משפטיות ומערכתיות הוא צעד חסר אחריות.

מדינת ישראל וצה"ל אינם יכולים להפגין "תשובה רופסת" מול האיום הזה. הנהגת המדינה והרמטכ"ל חייבים להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: הציות לחוק, לפסיקות בג"ץ ולפקודות הצבא הוא מוחלט ואינו נתון למשא ומתן. מי שבוחר בדרך של סירוב קולקטיבי כדי להכתיב סדר יום מפלה ואנטי-דמוקרטי, צריך לדעת שיש לכך מחיר: ציבורי, מוסרי ובמידת הצורך גם תקציבי מול המוסדות המדוברים.

במלחמה על הבית, צה"ל זקוק לכל חייל וחיילת. הניסיונות לפלג את השורות מטעמים מגזריים הם פרס לאויבינו וסכנה ברורה ומיידית לחברה הישראלית כולה.

הכותבת: מיכל מטס-ליטמנוביץ', מנכ"לית משותפת עבודה שווה- לקידום והטמעת שוויון מגדרי בארגונים, אמא ללוחם וקצינת עורף בשירות מילואים