פחות נשים, יותר שחיתות: מינוי החשבת הכללית חושף את עומק הבעיה בצמרת המדינה

מינוי מיכל עבאדי־בויאנג'ו לתפקיד החשבת הכללית במשרד האוצר, איננו רק עניין פרסונלי. עצם הבחירה בה מאירה בזרקור את אחת מנקודות התורפה העמוקות של הממשל הישראלי: היעדרן הכמעט מוחלט של נשים ממוקדי קבלת ההחלטות הכלכליים והפוליטיים, והמחיר הציבורי של ההיעדר הזה.

החשבת הכללית היא אחת משומרות הסף הקריטיות של הקופה הציבורית. היא מאשרת הוצאות גדולות, מפקחת על התקשרויות וחוזים, ואמורה לוודא שכספי הציבור אינם זולגים לרשתות מקורבים. כאשר לתפקיד הזה מיועדת אישה מקצועית, עצמאית ובעלת ניסיון מוכח בעמידה מול לחצים פוליטיים, המשמעות חורגת בהרבה מסוגיית הייצוג. מדובר במנגנון הגנה של ממש על ניהול תקין ושקוף.

אלא שדווקא משום כך, המינוי הזה בולט: כיום, ביותר משלושים משרדי ממשלה אין אף מנכ"לית קבועה, ורק שתי ממלאות מקום מנכ"ל – במשרד ראש הממשלה ובמשרד לשוויון חברתי. זה נתון שקשה לראות בו איזון אמיתי, והוא נמוך וחריג גם ביחס לפסיקות בג"ץ וגם ביחס לנורמות המקובלות בדמוקרטיות מתקדמות. על הרקע הזה, יש להדגיש כי אישור מינויו של ראש אגף התקציבים במשרד האוצר הותנה במינוי אישה לתפקיד בכיר במשרד, תנאי שאכן התקיים עם מינוייה של עבאדי־בויאנג'ו לתפקיד החשבת הכללית, לאחר שבתקופת כהונתו של שר האוצר הנוכחי אוישו התפקידים הבכירים באוצר בלעדית בידי גברים, מה שהוביל לדחיית המינוי מספר פעמים על ידי ועדת המינויים של נציבות שירות המדינה.

במבט רחב יותר, ישראל ממשיכה ללכת בכיוון הפוך מזה של מדינות רבות בעולם. נשים מהוות רק כרבע מחברי הכנסת, אחוזים בודדים מצמרת שירות המדינה, וברשויות המקומיות רק כ־6% מראשי הערים. במקביל, ישראל מדורגת במקום בינוני בלבד במדד תפיסת השחיתות העולמי, ונמצאת בתחתית דירוג מדינות ה־OECD. האמון הציבורי בכנסת ובממשלה מצוי בשפל היסטורי, והתחושה הרווחת היא שמי שמקושר - שורד, ומי שלא, נותר מחוץ לחדר.

זה איננו דיון ערכי מופשט. מחקר סיבתי רחב שפורסם ב־2019 על ידי החוקרים ג’אסטין אסארי ולזלי שווינדט־באייר, אשר בחן עשרות מדינות, מצא קשר ברור: עלייה בייצוג נשים בפרלמנטים מובילה לירידה ברמות השחיתות, ובמקביל - שחיתות גבוהה מקשה על נשים להיבחר ולהיכנס למוקדי כוח. במילים פשוטות, נשים מערערות רשתות קיימות של כוח וקשרים, ולכן אותן רשתות פועלות לצמצם את כניסתן.

מי שסבור שמדובר בתופעה מקומית בלבד, יכול להביט אל ארצות הברית. מדיניותו של הנשיא טראמפ כללה מתקפה ישירה על זכויות נשים - מהחלשת אכיפת חוקים נגד אפליה בעבודה, דרך פגיעה בתכניות למניעת אלימות ובריאות נשים, ועד מינוי בעלי תפקידים שמקדמים סדר יום אנטי־פמיניסטי. התוצאה איננה רק פגיעה בנשים, אלא גם איתות מסוכן: אפשר לסגת מעקרונות של שוויון, גם במחיר של שחיקה במנגנוני הבקרה והפיקוח הדמוקרטיים.

את הדינמיקה הזו רואים היטב גם ברמה הארגונית. בוועדות מינויים של גופים ציבוריים וארגונים גדולים יושבות לעיתים גם נשים - אך ברוב המקרים, הרוב המכריע עדיין גברי. בצמרת מתבססים שוב ושוב אותם מעגלים סגורים, וכשנשאלת שאלת הייצוג נשמעות תשובות מוכרות: "לא מצאנו נשים מתאימות", "נשים לא מגישות קורות חיים", או "אנחנו עיוורי מגדר". בפועל, אלו מנגנונים שמנציחים כוח הרבה יותר משהם בוחנים מצוינות.

הפתרון איננו קוסמטי. הוספת אישה אחת לוועדה לא תשנה מערכת; לעיתים היא רק מספקת לה כיסוי. שינוי אמיתי מחייב הצמדת מחיר: מימון מפלגות מדורג לפי ייצוג נשים לא רק ברשימות אלא גם בתפקידי כוח פנימיים; שקיפות מלאה של הליכי מינוי בכירים - כמה נשים התמודדו, באיזה שלב נפסלו ומה היו הנימוקים; ודרישה לאחריות מכל גוף ציבורי שאינו מציב יעדים מדידים להגדלת ייצוג נשים בשולחן קבלת ההחלטות.

מי שרוצה מדינה פחות מושחתת, לא יכול להמשיך להתייחס לייצוג נשים כאל "נושא מגדרי". זהו דיון כלכלי, מוסדי ודמוקרטי מהמעלה הראשונה. הוא עוסק בשאלה מי יושב בחדר כשמחליטים על כסף, כוח ושקיפות - ועד כמה הציבור באמת נמצא על סדר היום. כל עוד החדר הזה יישאר כמעט כולו גברי, גם השחיתות תמשיך להרגיש בו לגמרי בבית.

הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית משותפת של "עבודה שווה", חברה לתועלת הציבור לקידום והטמעת שוויון מגדרי בארגונים, ומובילת "התו השווה".